Haven't The Goats Suffered Enough?

לא. למרות שהפעם הסבל היה באמת קשה מנשוא:
סבלנו מאד מטעמה של גבינת הקממבר והרוקפור בתוך הבגט הטרי, עם היין, על הדשא ליד הנהר.

סבלנו כי נאלצנו לשוטט ברחובות הקטנים של הונפלור ולשתות בירה קרה על המזח.

סבלנו מרעמי הצחוק המתגלגל במושבים האחוריים של הטרנזיט.

סבלנו גם מהשמש האביבית המרדימה על הספסלים בגני לוקסמבורג.

סבלנו סבל בל יתואר, ואף חשנו בושה גדולה, למראה דגל ישראל מתנוסס באולם של ארוחת הפסטה בסיינט מאלו.

עוד יותר סבלנו מקריאות Allez!! ו- Courage!! של הצרפתים בחלונות הבתים ובבתי הקפה בזמן שטופפנו ברחובות הצרים של הכפרים והעיירות של מפרץ מון סן מישל, והרגשנו כפי שהרגישו אבותינו הרוחניים בדיויזיה המוצנחת ה 101 עת ירדו מן השמיים בכדי לשחרר את אותם חובבי צפרדעים מעולו של הצורר.

בתמונות: העיזים משחררות כפרים של אוכלי צפרדעים

וכמובן, סבלנו גם מהמוזיקה העליזה של התזמורות הקטנות בכל פינת רחוב.

סבלנו מאד מהשוטטות ברחובות של העיר העתיקה בסט. מאלו, ובמיוחד הרגשנו שאנחנו מקריבים קורבן גדול עת נאלצנו לרבוץ בפאב הצעצועים, ללגום פיינט בפאב האירי, ולמלא את כרסנו עד שתתפוצץ - לזכרה של איבון - במסעדה החביבה שבפינת הרחוב ליד המלון.

סבלנו גם מתוך הזדהות עם כאבו של האמבולנס, מתחרנו הותיק, אותו שוב הבסנו ללא תנאי - השולטן בפעם השישית, ויקטור בפעם הרביעית, GW בפעם השלישית, המו"ל בפעם השניה ולמד בפעם הראשונה.

בתמונה: האמבולנס שוב מנסה להשיג את העיזים

בתמונה: העיזים חוגגות נצחון נוסף על האמבולנס

ואם כבר עוסקים בחייכנית ובסבל שהיא גרמה לנו: סבלנו מאד מההתרגשות שלפתה את גרוננו, עיזי המרתון הותיקים ולמודי הסבל, למראה ארשת פניה חוצה את קו הסיום (ארשת פנים שלא ניתן לתארה אלא כאושר בל יתואר מהול במנות נכבדות של: השתאות, פליאה, חוסר אמונה, תמהון ויש אף האומרים -הלם! שיפטו בעצמכם):

יש להודות על האמת: הסבל עורר בנו מחשבות. אין כמו הסבל הצרוף בכדי לזרוע זרעי ספק שהרי גם עיזים הן בני אדם:

1. האם לא סבלו העיזים מספיק?

2. האם נרוץ עוד מרתון?

3. ואחר כך עוד אחד?

4. ועד מתי?

והתשובות:

1. לא.

2. כן.

3. כנראה...

4. עד שישיג אותנו האמבולנס.