הזמנה לנשף

 מה חבוי בצירוף המיסתורי:
בואו ל"נשף העיזים השנתי?"
מה באמת יתרחש ויתרגש
ביקב עגור החשוך והרוחש?

האם יהיה זה נשף מסכות?
ואם כן, כיצד יבחרו העיזים להראות?


אולי עורך הדין שלום צ'רלי
יתחפש הפעם לפמיניסט רדיקלי?
ולידו הדוברת במהלך משלים,
תרצה להתחזות לכובסת תחתונים?


אולי ידידנו הטוב המו"ל
סוף סוף יהיה למורה למחול?
אולי מול דוקי יתמרד הפינייה
ימלא אומץ לב, ויבוא כאריה?


שמא בכלל כבוד השופט
יבחר להיות מכשף מהפנט
שסוכנות נסיעה בלחשיו הוא כופת
ובמכת פטיש את גרונן הוא לופת?


לאריץ' יבחר במסכה השחורה
יסור לבית איצקין, ליד הבירה
יטפס כמו חתול לקומה השניה
ואת הכספת יעמיס בשניה


הנינג'ה הקטנה תתחזה לדתיה
תשים מטפחת ותחתום על הצהרה
עם הרב היילון אל האחו תצא
ישמרו נגיעה, עד שהוא יתרצה


וליאורה היפה
כמו סינדרלה אפופה
תחכה בחצות
למרכבת הנפלאות


ואולי הסולטן יגיע,
באופן מפתיע,
עם חולצה יבשה
ובכלל לא מזיע
ובארשת פנים רגועה ונעימה
ירשה לכל עז להביע דעה?


ואחרונה תבוא יעל במסכה מלוכסנת
תתחזה לאחת שבכלל מתעניינת,
ואולי יתגלה הסוד הנורא
שטופל וטאובר זו אותה בחורה?






נ.ב 1, מסכימה מטופש. באמת שיר מטופש, אבל לא יותר מטופש מאנשים מבוגרים שחושבים ש"נשף" זה לשבת בתוך צריף, להסתכל אחד על השני משמיעים קולות מצמוץ בזמן שהם לועסים פשטידות וקישים, ולשמוע בפעם האלף את צ'ארלי מספר בתמהון ובטרוניה איך אורית סירבה לכבס לו את התחתונים באיסטנבול. ועוד איפה: במושב שכוח אל שפעם בשנת חמישים בן גוריון ימ"ש שלח לשם אנשים על גב של משאיות ואמר לנהג להרים את ההייבר ולפרוק אותם על האדמה עם הסלעים שיסתדרו בעצמם. בבני עקיבא לפחות היינו שמים חולצות לבנות ורוקדים במעגלים ושרים עוצו עצה ותופר, ותמיד בזוית העין הייתי רואה את היילון המדריך שכבר התחיל לצמוח לו הזקן, אבל הוא התעניין יותר באוריה, והיה יושב איתו בחוץ לבד על הדשא, ובכלל לא שם לב שגם אני כבר התפתחתי נורא, ושאפילו שמתי בושם שכמעט העלים את הריח המתכתי שכבר התחלתי להרגיש לפעמים. עכשיו התנקמתי בו בזה שבשיר שכתבתי שמתי אותו באחו עם אושרת.


נ.ב אבל אחרי זה חשבתי על זה עוד פעם, וגם דמיינתי את אושרת ואותו באחו ביחד. האמת שהיה לי קצת קשה עם המחשבה הזאת והיתה לי איזה צביטה בלב מהתמונה הזאת שדמיינתי. אפילו הרגשתי איך העיניים קצת נרטבות לי, וזה לא היה בגלל השערות של החתול שלי שבדיוק ליטפתי על הספה החומה. דמיינתי לעצמי גם את הצריף המואר והחם במושב עגור, ואיך אתם תשבו שם, ותקריאו את השירים שלי, ואיך השופט, שהוא מעריץ גדול של השירה שלי, ישלוף את אחד השירים, ויצטט כמה שורות בחום וברגש, כאילו שהוא מקריא פסק דין מתחת לוינטלטור הגדול באולם הישן ברחוב שאול המלך, ואחרי שתיקה קצרה צ'ארלי יגיד: "וואו, זה ממש אומנות", וליאורה תגיד – "כן במיוחד המטפורות והאנלוגיות", וכולם ילגמו מהיין של הג'ינג'י המשוגע, ויאנחו בהנאה. ואז המו"ל יפסוק: "שירה בגדולתה", והוא יגיד את זה כאילו שהוא בדיוק נמצא באמצע ויכוח נזעם עם השופט בזמן שהם רצים בדרך הפסלים (וכדאי מאד שתשאלו את עצמכם אם מתחת למעטה האיכרי והאדיש שלו לא מסתתר עוכר ישראל מהשמאל הקיצוני הרדיקלי, ואם באמת אתם מעוניינים לרוץ בחברת כאלה שאוהבים את הישמעלים צמאי הדם יותר מהאחים היהודים שלהם). ורק הסולטן לא יגיד כלום, כי האף שלו יהיה כבר אדום לגמרי מרוב היין שהוא שתה, והוא יחייך לעצמו מתחת לשפם, כי הוא יודע שכולם חושבים שהוא בעצם כותב את השירים האלה, ואין לו טיפת בושה לקחת את הקרדיט לעצמו, ולא איכפת לו שבאותו זמן המשוררת הנשכחת זרוקה לבדה בחושך על ספה חומה, עם חתול שהיא בכלל אלרגית לשערות שלו, ובמקום להנות מהחיבה וההערכה של העיזים בתוך הצריף החם, כמו אבא שלה אברהם לפני שנתיים, היא צריכה שוב לשמוע את ירון פאר מכריז על מוצר היום, מערכת סירים מאמייל, רק היום ורק עכשיו, ורק בערוץ הקניות.


נ.ב 3: וגם יעלי תחייך.

רקויאם לסחרחורת

כך היה באמת עת היכתה הסחרחורת
הוא חשב לעצמו, זו כבר לא חמרמורת
והכביש  הפך לבלילה מרוחה
העיזים המתרחקות, כמו בגדים בכביסה.


תקפתהו חרדה, למען האמת.
אך לזכותו יש לומר, מהר התעשת
ומצא מחשבה שבה התבסם
"עדיף ללכת כך ולא מסרטן מכרסם",


וחשב מי יבוא ויפסע בעקבות הארון
ילווהו בדרכו אל המרתון האחרון:
תולי השמן ורעיו מהצוות,
וחבריו מילדות, אם לא מתו מעגבת,

ילדי הכדורגל יעמדו בשורה
מציגים לראווה תלבושתם האדומה
ויבואו גם ותיקי גדוד מאה תשעים וחמש
יגידו: עבר מלחמה, ומת כמו טיפש.

ובקצה ההמון יסתודדו העיזים
כפופים, נדכאים ומעט מבויישים
שחורים יעטו הם כאיש אחד
נקופי חרטה כי נטשוהו לבד


השופט יספידו במילים מלומדות
יכביר, והואיל, ולא זאת אף לא זאת,
ויפשיל את שולי גלימתו השחורה,
ולבור הוא יטיל כף עפר ראשונה,

ליאורה היפה ידעך חיוכה
למי אקטר? תמלמל במבוכה
ולאריץ' לקבר יפטיר בנימוס:
הנה, עכשיו גם לך יש תירוץ.


הנינג'ה ליתומים הבוכיים תחלק פיסות לוף,
שימשיכו ויצעדו בדרכו של סגן האלוף,
ופינייה ישלוף עוגות וכיבוד,
לזכר בירה טובה שהלכה לאיבוד,

אורית, בדיוק כמו בסרט של אורוול,
תיזכר בימים היפים שהיו בקורנוול,
וצ'ארלי יציע חיבוק לאלמנה הנאה
מהרב יבקש עוד סיגריה אחרונה

יעלי תדאג באופן מאד מעשי,
מי עכשיו יהיה המאמן האישי?
והמו"ל... איפה הוא? יתהו העיזים
אה, הנה, שם, מאחורי העצים.


גנדי בחצוצרה ישורר שיר נוגה
ליד הבור השחור ההולך ומתמלא
וגם ויקטור חברו משכבר הימים
יבוא ויניח  שם שניים זרים
(אחד  לזכר ימי המרתון,
ואחד לזכר הפועל קטמון).


וסבתו הזקנה, שכבר לא כל כך זמינה,
תובא אל הבור עם כסא ושמיכה,
בכוס בירה חומה תשקה התלולית
ותוסיף בלחש בשפה הבולגרית:
דוברה ויצ'טה, שלום,
היה לך טוב,
ועם קצת מזל נתראה בקרוב.




נ.ב: יאללה, אל תאיים, תלך כבר.


נ.ב 2: מה תגידו על זה? אני בהחלט מסכימה במלוא הצניעות שזה אחד משירי הטובים. הוא טוב במיוחד לא רק בגלל שיש בו חלקים עצובים ונוגעים ללב - למשל החצוצרה הבודדה המנגנת, או הקטע עם הסבתא ששופכת בירה על הקבר וממלמלת מילות פרידה בבולגרית, כי חוץ מזה היא כבר לא זוכרת כלום, בגלל האלצהיימר. האמת, שבקטעים האלה אני לא מתגאה במיוחד, ובקריאה שניה הם אפילו נראים לי קצת זולים. השיר טוב במיוחד בגלל דקות האבחנה הפסיכולוגית שלי, ואיך שהצלחתי לקלוט שאצל האדם שאתם מכנים הסולטן (שאני מכירה אותו כבר שנים, אבל בשם אחר), אפילו המוות הופך להזיה נרקיסיסטית.


נ.ב3: אתם מבינים? הוא רץ, והראש מסתובב לו, וכל האחרים כבר התרחקו ממנו מזמן, ובמקום להתעצבן מזה שהשאירו אותו לבד, או באמת לפחד מכך שהוא עומד למצוא את עצמו עוד רגע זרוק בתעלה לצד כביש 44, עם הכרס כלפי מעלה כמו לוויתן על החוף, ועוד יותר גרוע ומשפיל – שיעברו על פניו חבורות חבורות של ליצנים, כמו עננים של ברחשים צבעוניים, שאפילו לא יפסיקו את הרכיבה שלהם, כי זה שובר להם את הדרפטינג או הפלטון או משהו אחר עם שם רציני שמכסה על אינפנטיליות רבה, ואף אחת מהעיזים לא תשים לב שהוא איננו בכלל, חוץ מהנינג'ה, היחידה שאפשר לסמוך עליה, שתחזור ותחפש אותו עם האוטו הלבן שלה, וגם היא לא תראה אותו כי אי אפשר להבדיל, בתוך העשבים  שצומחים ליד הכביש, בין הבגדים שלו לבין סתם סמרטוטים שנופלים ממשאיות זבל שנוסעות שם במהירות, ושהעובדים של מע"צ עם הוסטים הזוהרים עוד לא אספו מצד הדרך, במקום לחשוב על כל זה – ולדאוג - הוא חושב בהנאה על ההלוויה שלו, ואיך כולם יצטערו עליו, ואפילו כבר נהנה הנאה נבזית מהנקמה הקטנה שהוא נוקם בעיזים על זה שהם התחילו לרוץ בלעדיו מלכתחילה.


נ.ב 4: האמת שהיה עוד קטע שהוא רצה שאני אכניס לשיר, שבו הוא משתעשע ברעיונות לגבי מה יכתבו על הקבר שלו. אני לא הסכמתי, למרות שאני כאמור, עם הפנים ללקוח, כי זה היה ממש חולני. בהתחלה הוא רצה שיכתבו "נפל במילוי תפקידו", אבל אז זה נראה לו צבאי מדי ורציני מדי. ואז הוא חשב על "נתקל בקיר" או "הפעיל מכת"ז", שזה באמת מצחיק, אבל יותר דומה לשירים הומוריסטיים שאני כותבת לטקסי פרידה צבאיים (!!) ולא מתאים לכיתוב על מצבה, שבכל זאת צריך להיות קצת מכובד. אני בעצמי הצעתי "המשיך לקילומטר הארבעים ושלוש". תודו, זה ממש יפה ונוגע ללב. אבל הוא התעצבן ואמר, שממילא תמיד שגומרים מרתון נכנסים בעצם לקילומטר הארבעים ושלוש, כי המרתון, אם לא ידעתי, זה ארבעים ושתיים קילומטר ומאתיים מטר.

נ.ב 5, אחר כך הוא בכלל נהיה פילוסופי, וחשב להנציח את מורשתו של מורהו הנערץ והדגול סיר אלכס: "זה רק עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד", אבל לפני שהספקתי לענות הוא התחיל פתאום לצרוח עלי, ואמר שמה שכתבתי בשבוע שעבר, על זה שאני מגלה שאני נמשכת לאחת העיזות, זו ממש הטרדה מינית, ושאין לו שום דבר נגד משיכה של אשה לאשה, ההיפך, הוא מצדיק את כל הנשים שנמשכות לנשים אחרות, כי גברים זה לא מציאה גדולה, אבל עכשיו גרמתי למבוכה אצל ארבע העיזות של הקבוצה: א. כי הן לא יודעות למי מהן התכוונתי, ו- ב, הן בכלל לא יודעות אם אני אמיתית או לא, כי הם אף פעם לא ראו אותי. השופט בכלל חושד בו שאני משמשת איזה כסות לאלטר אגו שלו, מה שמכניס גם אותו לבעיה רצינית, בעיקר עם אשתו, שהוא מאד אוהב והיא האדם האחרון שהוא היה רוצה לעצבן במחשבות שהוא נמשך למישהי אחרת, כי אז גם את הנס קפה המיוחד שלה שהיא מסכימה להכין לו רק פעם בשבוע, היא לא תעשה לו יותר, וזה ואולי זה מה שעשה לו את הסחרחורת בשבת.

נ.ב אחרון ודי: אז אני מצהירה בזאת, שאני, ד"ר אורית טאובר, בעלת חברת "ד"ר טאובר – טווה במילים", באמת אשה בשר ודם, עם כל העניינים וכל הבעיות, כולל ווסת שלצערי הפסקתי לקבל כבר, ובמקומו יש לי ריח מתכתי חריף שנשאר הרבה אחרי שאני הולכת. אם תואילו בכבודכם להזמין אותי לנשף שלכם, גם תראו אותי.