madamina, il catalogo è questo
Delle belle che amò il padron mio;
un catalogo egli è che ho fatt'io;
Osservate, leggete con me.
In Italia seicento e quaranta;
In Alemagna[1] duecento e trentuna;
Cento in Francia, in Turchia novantuna;
Ma in Ispagna son già mille e tre.
V'han fra queste contadine,
Cameriere, cittadine,
V'han contesse, baronesse,
Marchesane, principesse.
E v'han donne d'ogni grado,
D'ogni forma, d'ogni età.
נ.ב: אני בטוחה שכולם מבינים שהמילים האלה הם לא שלי. לא מתאים לי כל כך לכתוב שיר כזה, ראשית, כי זה שיר מאד שובניסטי – המשרת לפורלו מונה את כל הכיבושים של דון ג'ובני, ובזה הופך אלפי נשים ללא יותר ממספר, סחורה, פריט בקטלוג; ושנית, כי השיר הזה כתוב ברמה לא כל כך גבוהה. בוודאי שלא ברמה שמאפיינת בדרך כלל את הכתיבה שלי. ברם, האדם שאתם מכנים הסולטן (אני מכירה אותו בכלל בשם אחר, אבל לא חשוב), הביא לי תמונות שהוא צילם בטלפון נוקיה שלו בזמן ריצתכם הארוכה בשבת, והיה לו רעיון (לא כל כך מקורי) להציג אותם בתור קטלוג אופנת ריצה. ואני חשבתי לי – מה יותר טבעי מאשר ללוות את התמונות במילים המשעשעות של "אריית הקטלוג" המפורסמת מדון ג'ובאני, ועוד באיטלקית. אם כן, המקוריות שלי באה לידי ביטוי בעצם הזיווג בין "אריית הקטלוג" לבין קטלוג האופנה, צירוף מפתיע ובלתי צפוי – תודו.
נ.ב 2: אבל כשראיתי את התמונות, לא יכולתי שלא לתהות ביחס לצלילות דעתו של זה שאתם מכנים הסולטן: לזה יקרא אופנה? אם לאופנה היתה משטרה הייתם כולכם עושים סיבובי ריצה בקצב סף בחצר של אבו כביר. זה לא שאני שבוייה במסחור הגדול של "צו האופנה" וכו' כי זה שיא הקפיטליזם והשובניזם, אבל באמת. לא פלא שהנערה הנאה עם מטפחת הראש, היחידה שיודעת להתאים צבע לצבע, מפהקת בזמן הצילומים. 
השופט והאישה-עז מגלים הרבה דמיון ותעוזה ולובשים, נחשו, שחור! שומו שמיים. אולי הם היו צריכים ללכת להלוויה אחרי הריצה? או שמה השופט משלים הכנסה במגרשים חסרי הגדרות של ליגה ג' מחוז שפלה? לא פלא שהמו"ל התייאש לגמרי מהבגדים ובחר לתת לזיעתו לטפטף על מושבי העור במרכבה השוודית שלו. היחיד שקרוב למשהו אופנתי הוא צ'ארלי. הוא לבוש בצורה (איך אפשר לנסח את זה מבלי להעליב את האדם היקר הזה) ססגונית.
