רקויאם לסחרחורת

כך היה באמת עת היכתה הסחרחורת
הוא חשב לעצמו, זו כבר לא חמרמורת
והכביש  הפך לבלילה מרוחה
העיזים המתרחקות, כמו בגדים בכביסה.


תקפתהו חרדה, למען האמת.
אך לזכותו יש לומר, מהר התעשת
ומצא מחשבה שבה התבסם
"עדיף ללכת כך ולא מסרטן מכרסם",


וחשב מי יבוא ויפסע בעקבות הארון
ילווהו בדרכו אל המרתון האחרון:
תולי השמן ורעיו מהצוות,
וחבריו מילדות, אם לא מתו מעגבת,

ילדי הכדורגל יעמדו בשורה
מציגים לראווה תלבושתם האדומה
ויבואו גם ותיקי גדוד מאה תשעים וחמש
יגידו: עבר מלחמה, ומת כמו טיפש.

ובקצה ההמון יסתודדו העיזים
כפופים, נדכאים ומעט מבויישים
שחורים יעטו הם כאיש אחד
נקופי חרטה כי נטשוהו לבד


השופט יספידו במילים מלומדות
יכביר, והואיל, ולא זאת אף לא זאת,
ויפשיל את שולי גלימתו השחורה,
ולבור הוא יטיל כף עפר ראשונה,

ליאורה היפה ידעך חיוכה
למי אקטר? תמלמל במבוכה
ולאריץ' לקבר יפטיר בנימוס:
הנה, עכשיו גם לך יש תירוץ.


הנינג'ה ליתומים הבוכיים תחלק פיסות לוף,
שימשיכו ויצעדו בדרכו של סגן האלוף,
ופינייה ישלוף עוגות וכיבוד,
לזכר בירה טובה שהלכה לאיבוד,

אורית, בדיוק כמו בסרט של אורוול,
תיזכר בימים היפים שהיו בקורנוול,
וצ'ארלי יציע חיבוק לאלמנה הנאה
מהרב יבקש עוד סיגריה אחרונה

יעלי תדאג באופן מאד מעשי,
מי עכשיו יהיה המאמן האישי?
והמו"ל... איפה הוא? יתהו העיזים
אה, הנה, שם, מאחורי העצים.


גנדי בחצוצרה ישורר שיר נוגה
ליד הבור השחור ההולך ומתמלא
וגם ויקטור חברו משכבר הימים
יבוא ויניח  שם שניים זרים
(אחד  לזכר ימי המרתון,
ואחד לזכר הפועל קטמון).


וסבתו הזקנה, שכבר לא כל כך זמינה,
תובא אל הבור עם כסא ושמיכה,
בכוס בירה חומה תשקה התלולית
ותוסיף בלחש בשפה הבולגרית:
דוברה ויצ'טה, שלום,
היה לך טוב,
ועם קצת מזל נתראה בקרוב.




נ.ב: יאללה, אל תאיים, תלך כבר.


נ.ב 2: מה תגידו על זה? אני בהחלט מסכימה במלוא הצניעות שזה אחד משירי הטובים. הוא טוב במיוחד לא רק בגלל שיש בו חלקים עצובים ונוגעים ללב - למשל החצוצרה הבודדה המנגנת, או הקטע עם הסבתא ששופכת בירה על הקבר וממלמלת מילות פרידה בבולגרית, כי חוץ מזה היא כבר לא זוכרת כלום, בגלל האלצהיימר. האמת, שבקטעים האלה אני לא מתגאה במיוחד, ובקריאה שניה הם אפילו נראים לי קצת זולים. השיר טוב במיוחד בגלל דקות האבחנה הפסיכולוגית שלי, ואיך שהצלחתי לקלוט שאצל האדם שאתם מכנים הסולטן (שאני מכירה אותו כבר שנים, אבל בשם אחר), אפילו המוות הופך להזיה נרקיסיסטית.


נ.ב3: אתם מבינים? הוא רץ, והראש מסתובב לו, וכל האחרים כבר התרחקו ממנו מזמן, ובמקום להתעצבן מזה שהשאירו אותו לבד, או באמת לפחד מכך שהוא עומד למצוא את עצמו עוד רגע זרוק בתעלה לצד כביש 44, עם הכרס כלפי מעלה כמו לוויתן על החוף, ועוד יותר גרוע ומשפיל – שיעברו על פניו חבורות חבורות של ליצנים, כמו עננים של ברחשים צבעוניים, שאפילו לא יפסיקו את הרכיבה שלהם, כי זה שובר להם את הדרפטינג או הפלטון או משהו אחר עם שם רציני שמכסה על אינפנטיליות רבה, ואף אחת מהעיזים לא תשים לב שהוא איננו בכלל, חוץ מהנינג'ה, היחידה שאפשר לסמוך עליה, שתחזור ותחפש אותו עם האוטו הלבן שלה, וגם היא לא תראה אותו כי אי אפשר להבדיל, בתוך העשבים  שצומחים ליד הכביש, בין הבגדים שלו לבין סתם סמרטוטים שנופלים ממשאיות זבל שנוסעות שם במהירות, ושהעובדים של מע"צ עם הוסטים הזוהרים עוד לא אספו מצד הדרך, במקום לחשוב על כל זה – ולדאוג - הוא חושב בהנאה על ההלוויה שלו, ואיך כולם יצטערו עליו, ואפילו כבר נהנה הנאה נבזית מהנקמה הקטנה שהוא נוקם בעיזים על זה שהם התחילו לרוץ בלעדיו מלכתחילה.


נ.ב 4: האמת שהיה עוד קטע שהוא רצה שאני אכניס לשיר, שבו הוא משתעשע ברעיונות לגבי מה יכתבו על הקבר שלו. אני לא הסכמתי, למרות שאני כאמור, עם הפנים ללקוח, כי זה היה ממש חולני. בהתחלה הוא רצה שיכתבו "נפל במילוי תפקידו", אבל אז זה נראה לו צבאי מדי ורציני מדי. ואז הוא חשב על "נתקל בקיר" או "הפעיל מכת"ז", שזה באמת מצחיק, אבל יותר דומה לשירים הומוריסטיים שאני כותבת לטקסי פרידה צבאיים (!!) ולא מתאים לכיתוב על מצבה, שבכל זאת צריך להיות קצת מכובד. אני בעצמי הצעתי "המשיך לקילומטר הארבעים ושלוש". תודו, זה ממש יפה ונוגע ללב. אבל הוא התעצבן ואמר, שממילא תמיד שגומרים מרתון נכנסים בעצם לקילומטר הארבעים ושלוש, כי המרתון, אם לא ידעתי, זה ארבעים ושתיים קילומטר ומאתיים מטר.

נ.ב 5, אחר כך הוא בכלל נהיה פילוסופי, וחשב להנציח את מורשתו של מורהו הנערץ והדגול סיר אלכס: "זה רק עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד", אבל לפני שהספקתי לענות הוא התחיל פתאום לצרוח עלי, ואמר שמה שכתבתי בשבוע שעבר, על זה שאני מגלה שאני נמשכת לאחת העיזות, זו ממש הטרדה מינית, ושאין לו שום דבר נגד משיכה של אשה לאשה, ההיפך, הוא מצדיק את כל הנשים שנמשכות לנשים אחרות, כי גברים זה לא מציאה גדולה, אבל עכשיו גרמתי למבוכה אצל ארבע העיזות של הקבוצה: א. כי הן לא יודעות למי מהן התכוונתי, ו- ב, הן בכלל לא יודעות אם אני אמיתית או לא, כי הם אף פעם לא ראו אותי. השופט בכלל חושד בו שאני משמשת איזה כסות לאלטר אגו שלו, מה שמכניס גם אותו לבעיה רצינית, בעיקר עם אשתו, שהוא מאד אוהב והיא האדם האחרון שהוא היה רוצה לעצבן במחשבות שהוא נמשך למישהי אחרת, כי אז גם את הנס קפה המיוחד שלה שהיא מסכימה להכין לו רק פעם בשבוע, היא לא תעשה לו יותר, וזה ואולי זה מה שעשה לו את הסחרחורת בשבת.

נ.ב אחרון ודי: אז אני מצהירה בזאת, שאני, ד"ר אורית טאובר, בעלת חברת "ד"ר טאובר – טווה במילים", באמת אשה בשר ודם, עם כל העניינים וכל הבעיות, כולל ווסת שלצערי הפסקתי לקבל כבר, ובמקומו יש לי ריח מתכתי חריף שנשאר הרבה אחרי שאני הולכת. אם תואילו בכבודכם להזמין אותי לנשף שלכם, גם תראו אותי.